<h1>חדושי הר"ן — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה, והא דתניא חייבת פרש"י ז"ל דגבי עיסה תניא, והקשה רשב"א ז"ל דבהדיא תניא בתוספתא דבהמת ארנונא חייבת בבכורה ועיסת ארנונא חייבת בחלה, ואיכא נוסחי דגרסי בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה והוא דלא מצי מסלק ליה, עיסת ארנונא חייבת בחלה אע"ג דלא מצי מסלק לי', ולפי זה אתי שפיר. והך ארנונא איכא מאן דפריש דהיינו שותפות גוי, וליתא דא"כ היכי תניא דעיסת ארנונא חייבת בחלה והא תנן במס' חלה [פ"ג מ"ה] העושה עיסה עם הנכרי אי אין בשל ישראל שיעור חלה פטורה מן החלה, אלא הך ארנונא היינו שהמלך נוטל חק מן העסה, כדאמרי' [ב"ב ח'.] והלך זו ארנונא לפי שאין [לו] חלק (לו) ברור מן העסה שעל הישראל לתת לו חלק ממנה אמרו דחייבת בחלה משום דלית ליה קלא, והכי איתא בירוש' במס' חלה גבי ההיא דהעושה עיסה עם הנכרי שאמרו שם ומה בינה לעסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה תמן ברשות ישראל היא נתונה שמא ימלך הגוי שלא ליטלה, ברם הכא בדעתו היא תלויה.
<h2>דף ט:</h2>
[פסחים מ"ז ע"א] החורש בשור ובחמור והן מוקדשין, פירש"י ז"ל שלוקה על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך, ועל החמור שהוא קדשי (מ)בדק הבית משום הזיד במעילה שהוא באזהרה, ול"נ דבפ' אלו הן הלוקין [מכות כ"ב.] אקשינן ולחשוב נשבע שלא לחרוש ומשני מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומקשינן והא והן מוקדשין קתני ומשני' בבכור, אלמא לא איירינן בקדשי בדק הבית דאיתיה בשאלה, אלא אינו לוקה משום מוקדשין אלא על השור שהוא בכור, אבל על החמור אינו לוקה שאפי' הוא פטר חמור לא מתסר בהנאה אלא לאחר עריפה, ולמ"ד דמיתסר בגיזה ועבודה קודם עריפה כדאיתא בבכורות [ט':], אם איתא דמילקא נמי לקי, מלאו דלא תעבוד בבכור שורך הוא דלקי, וא"א שילקה עליו שתים, וכ"ת א"כ בצרי להו לאוי, איכא למימר שעל כלאים בכרם לוקה משום ב' שמות שהרי הוא זורע חטה ושעורה וחרצן ולוקה על החטה ועל השעורה שהן כלאי זרעים משום שדך לא תזרע כלאים, ועל החרצן משום לא תזרע כרמך כלאים, והיינו דקתני כלאים בכרם, שאלו לא היה לוקה אלא משום א', הוה ליה למתני וכלאים סתמא, למאי הלכתא קתני וכלאים בכרם, אלא לומר שלוקה עליו משום שני שמות.
<h2>דף יד.</h2>
[פסחים כ"ט ע"ב] דכולי עלמא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים מ"ד מעל כר"י הגלילי, פי' דס"ל דאע"ג דאין פודין את הקדשי' להאכילן מותר לישראל לפדותן ולהסיקן תחת תבשילו, וכתבו התו' דה"מ למאי דלא קדיש אלא קדושת דמים וכי אמרי' ביה אין פודין ה"מ מדרבנן, ומ"ה נהי דאין פודין להאכילן לכלבים, להסיקו תחת תבשילו פודין, אבל במידי דקדוש קדושת הגוף דמדאורייתא אין פודין אותו להאכילו לכלבים ה"נ אין פודין אותו להסיקו תחת תבשילו, והכי מוכח (בפ"ק) [בפ"ב] דבכורות [י"ד.], ומדאמר דלר"י הגלילי מעל למד ר"י ז"ל שהמשהא חמץ כיון שדעתו לבערו אינו עובר באותה שהיה, דאי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר"י והלא מיד כשיפדה אותו יהיה שלו ומודה ר"י דשלך אי אתה רואה, א"ו בכה"ג לא עבר, וראיה זו איני מכיר דמשכחת לה בשפודה אותו בשעה שהוא נסוק תחת תבשילו דבאותה שעה שהוא בא לידו הוא מתבער.
<h2>דף כה.</h2>
[פסחים י"ג ע"ב] אין מביאין תודה אחרת, פירש"י ז"ל ופודין את הלחם ויוצא לחולין ולוקח בדמיו תודה או לחם לתודה אחרת, ואינו מחוור דכיון שלחם זה אינו ראוי לתודה אחרת מפני שהוקבע לתודה זו דמיו נמי הכי דינייהו, ועוד (דבההיא) [דבהדיא] אמרי' בפ' התודה [מנחות פ'.] הפריש מעות ללחמי תודה ונתותרו אין מביאין בהן תודה אחרת, אלא ודאי משמע דדמים לא חזו, וכי תימא א"כ היכי פריך ונפרקינהו ונפקינו לחולין דהא אמרינן דדמים נמי לא חזו, י"ל דהכי פריך ונפרקינהו דשמא תמצא תודה שאבדה ואם אינו פודה אותם הולכין לאבוד, א"נ הכי פריך נפרקינהו בש"פ דלכתחילה יכול לחלל הקדש שוה מנה על ש"פ במקום שאין הקדש נפסד כדמוכח בערכי' [כ"ט.] והכא ליכא פסידא דאי לא פריק הא פסדי להו.
<h2>דף כז.</h2>
[פסחים מ"ח ע"א] תניא ר"א הלכה כר' אליעזר, הכי ק"ל דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו, אבל מ"ש הריא"ף ז"ל דק"ל בהא כר"א משום דשייכא באידך אחריתי דר"א אומר הסל מצרפן, לא נתבררו דבריו דלא שייכי הדדי כלל דבן בתירא דאמר תטיל לצונן לאו משום דלית ליה הסל מצרפן קאמר הכי, דצרוף סל לא שייך במתני' כלל דלא אצטריך ר"א למימר הסל מצרפן אלא בשעשה עיסתו קבין שלא נתחייבו בחלה בשעת גלגול שהן מתחייבין אחר אפיה בצירוף הסל, (וכל) [אבל] מתניתי' כשגלגל שיעור חלה עסקינן וכמ"ש במשנתינו, ובכה"ג כל ככר וככר הוא חייב בחלה ויכול הוא להפריש מזה על זה ובלבד שיהא מן המוקף. וכתב הרב אלפסי ז"ל דמתני' בחלת א"י שאינה נאכלת בטומאה, אבל בחלת חוצה לארץ דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא אפי לה ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן עביד לה כר"א, והשיבו עליו דאפי' ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שטבל לקריו, ולאו קושיא היא דהשתא מיהא הא לא חזיא ליה, וכ"ת הואיל ומצי טביל, ליתא דלא אמרי הואיל במחוסר מעשה וכמ"ש למעלה ואפשר עוד לומר שאינו מותר בתרומת ח"ל בטבילה בלבד בלא הערב שמש, דאע"ג דרב עמרם אמר התם בבכורות [כ"ז:] דטמא מת צריך טבילה לתרומת ח"ל ובטבילה בלבד מותר, היינו לפי שא"א לטהר לגמרי מפני שאין לנו הזאה כדאמרי' התם וכי הזאה יש לנו, ור"ע היה סבור להצריכו טבילה מיהת שאין דנין אפשר משאי אפשר, ואסיקנא התם דלית הלכתא כותיה שאחר שאין הטבילה מטהרתו לגמרי אין מצריכין לטהר אותו לחצאין, אבל מי שהוא טמא טומאת הגוף שאפשר לטהרו לגמרי בהערב שמש למה נקל עליו לטהרו בטביל' בלבד, ואע"ג דטמא שרץ נמי אפשר לטהרו לגמרי ואפ"ה לא הצריכוהו כלום, התם ה"ט לפי שאינו בדין להחמי' בטמא שרץ מבטמא מת, כיון שבשניהם לא יצאה הטומאה מגופו, אבל כל שיצאה הטומאה מגופו כיון שאפשר לגמור טהרתו בהערב שמש אין ראוי להתיר בטבילה בלחוד, ומיהו עוד אחרת יש ולא רצה הריא"ף ז"ל לגלותה, דאמרי התם בבכורות [כ"ז.] תרומת ח"ל מבטלה ברוב ואמרי' התם רבה מבטלן ברוב ואכיל לה בימי טומאתו הילכך יכול הוא לקרות שם ולבשל ולאפות, אבל הרמב"ן ז"ל כתב להעמיד דברי הריא"ף ז"ל דאפשר דכי אמרינן מבטלת ברוב היינו לומר שאם נתערבה בכמותה או בפחות ממנה מרבה עליה חולין ומבטלת כדאמרי' בפ"ק דביצה [ד':] דבדרבנן מבטלין איסורין כה"ג, אבל לבטלה בעירוב בתחילה לא, דלערב בשאר איסורין של דבריהן אין לנו.
<h2>דף לג:</h2>
[פסחים י"א ע"א] כורך עליו פונדא או פוסקיא, לאו דוקא כורך דכיון דלא מבטל ליה אפי' קשירה נמי שריא, דהא ר"י גופיה שרי (קשיא) [קשירה] בחבל גרדי וכ"ש דאיכא למשריא (בפונדק) [בפונדא] או פסיקיא, אלא ודאי כריכה לאו דוקא וכי קתני ובלבד שלא יענבנהו לא קאי אפונדא או פסיקיא אלא (נאכל) [אחבל]. וכל היכא דבדילי מיניה לא גזר ר"י, היינו טעמא תקשי נמי דר"מ אדר"מ דלעיל גבי חדש גזר אע"ג דבדילי מיניה וגבי בכור לא גזר דהא תניא בפ' כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ג:] בכור שאחזו דם מקיזין לו במקום שאינו מטיל מום דר"מ, משום דאיכא לשנויי דבכור שאני משום דאיכא פסידא.
[פסחים ט"ו ע"א] חבית שנולד בה ספק טומאה, פירש"י ז"ל כגון שנכנס אדם טמא שם ולא ידעי אי נגע אי לא נגע, וא"ת במאי עסקינן אי ברה"י ספקו טמא אי ברה"ר ספקו טהור, לפי' פי' ר"י ז"ל דהב"ע כגון שיש שתי חביות ברה"י ונגע בא' מהן ואין אנו יודעין אי זו דשתיהן תלויות מן [התורה], דליכא למימר שיהיו טמאות ונגמר מסוטה דכי גמרינן מסוטה היינו היכא דאיכא למימר נטמאת דומיא דסוטה אבל הכא דודאי דא' מהן טהורה לא ילפי' מסוטה לטמא את שתיהן, והכי מוכח בפ"ב דנזיר [נ"ז.] דתנן שני נזירין שאמר להם אדם א' ראיתי א' מכם שנטמא מביאי' קרבן טומאה וקרבן טהרה ומפרשי' בגמ' דהוי ספק טומאה ברה"י ואפ"ה לא אמרי' שיביא כל א' קרבן טומאה כיון דודאי לא נטמא א' מהן.
<h2>דף נ:</h2>
[פסחים י"ג ע"ב] אין מביאין תודה אחרת, פירש"י ז"ל ופודין את הלחם ויוצא לחולין ולוקח בדמיו תודה או לחם לתודה אחרת, ואינו מחוור דכיון שלחם זה אינו ראוי לתודה אחרת מפני שהוקבע לתודה זו דמיו נמי הכי דינייהו, ועוד (דבההיא) [דבהדיא] אמרי' בפ' התודה [מנחות פ'.] הפריש מעות ללחמי תודה ונתותרו אין מביאין בהן תודה אחרת, אלא ודאי משמע דדמים לא חזו, וכי תימא א"כ היכי פריך ונפרקינהו ונפקינו לחולין דהא אמרינן דדמים נמי לא חזו, י"ל דהכי פריך ונפרקינהו דשמא תמצא תודה שאבדה ואם אינו פודה אותם הולכין לאבוד, א"נ הכי פריך נפרקינהו בש"פ דלכתחילה יכול לחלל הקדש שוה מנה על ש"פ במקום שאין הקדש נפסד כדמוכח בערכי' [כ"ט.] והכא ליכא פסידא דאי לא פריק הא פסדי להו.
<h2>דף נד.</h2>
[פסחים מ"ז ע"א] החורש בשור ובחמור והן מוקדשין, פירש"י ז"ל שלוקה על השור שהוא קדשי מזבח משום לא תעבוד בבכור שורך, ועל החמור שהוא קדשי (מ)בדק הבית משום הזיד במעילה שהוא באזהרה, ול"נ דבפ' אלו הן הלוקין [מכות כ"ב.] אקשינן ולחשוב נשבע שלא לחרוש ומשני מידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומקשינן והא והן מוקדשין קתני ומשני' בבכור, אלמא לא איירינן בקדשי בדק הבית דאיתיה בשאלה, אלא אינו לוקה משום מוקדשין אלא על השור שהוא בכור, אבל על החמור אינו לוקה שאפי' הוא פטר חמור לא מתסר בהנאה אלא לאחר עריפה, ולמ"ד דמיתסר בגיזה ועבודה קודם עריפה כדאיתא בבכורות [ט':], אם איתא דמילקא נמי לקי, מלאו דלא תעבוד בבכור שורך הוא דלקי, וא"א שילקה עליו שתים, וכ"ת א"כ בצרי להו לאוי, איכא למימר שעל כלאים בכרם לוקה משום ב' שמות שהרי הוא זורע חטה ושעורה וחרצן ולוקה על החטה ועל השעורה שהן כלאי זרעים משום שדך לא תזרע כלאים, ועל החרצן משום לא תזרע כרמך כלאים, והיינו דקתני כלאים בכרם, שאלו לא היה לוקה אלא משום א', הוה ליה למתני וכלאים סתמא, למאי הלכתא קתני וכלאים בכרם, אלא לומר שלוקה עליו משום שני שמות.
